אני אמא של רב סרן במילואים רועי נגרי, מפקד צוות ביחידת הלוט"ר, הוא נפל בקרב על בארי בגיל 28. הוא הקפיץ את עצמו ב-8:00 בבוקר כשכולנו עוד היינו המומים מול המסכים, הבין מה קורה, הקפיץ את עצמו ואת הצוות שלו, לא הוקפץ. רועי גדל בבית חילוני ולמרות זאת דקה לפני שהוא יצא מהבית, כשהוא כבר היה עם המדים ועם התיק, הוא חזר לקחת את זה, מה שקיבלנו אחר כך בתוך הקופסאות הכחולות למי שמכיר, ספר תהלים הזה הלך איתו. רגע לפני שהם נכנסו לבארי, כל הצוותים, או כמו שהם הגדירו, נפתחו שערי הגיהינום. רועי אסף את הצוותים, הוא הוביל שלושה צוותים פנימה, ואמר להם ככה, אני מצטטת את מה שהבן שלי אמר: אנחנו לא מישירים מבט אל הגופות, אנחנו כאן להציל אזרחים, להילחם על עמנו, להילחם על הבית שלנו. על הבית שלנו. רועי אמר את הבית שלנו מתוך אמונה שלמה שבארי כשם קוד הוא הבית כמו רעננה שהוא גדל בה, כמו תל אביב שהוא גר בה וכמו ירושלים שהיא בלב של כולנו, זה הבית ונלחמים עליו עכשיו. בשנתיים האחרונות שמענו, ובטח הוועדה הזאת שמעה רבות על עומס השירות, שחיקת הכוחות, חוסר בכוח אדם, אבל אני בחרתי לפנות אליכם ממקום עמוק יותר שבעיניי הוא הכי משמעותי, החוסן הצבאי, החוסן האזרחי והחוסן הלאומי, חוסנה של החברה הישראלית. הסיבה שאותם מילואימניקים שפגשתי, ופגשתי מאות בשנתיים האחרונות, הם לא התלוננו אף פעם על קשיי הלחימה, הם לא התלוננו על התנאים, הם לא התלוננו שהם עוזבים את הבית, הם לא התלוננו על העבודה, הם בעיקר בעיקר הרגישו תסכול על התחושה של הנשיאה בנטל כמעט לבד, זאת שפוגעת במוטיבציה, זאת שפוגעת בלכידות. בעיניי חוסן צבאי, אזרחי ולאומי מתחיל קודם כל בתחושת הצדק. כשחייל או אזרח במדינת ישראל מרגיש שהוא חלק מחברה שבה כולם תורמים כפי יכולתם הוא מוכן לתת יותר, להחזיק מעמד יותר, לעמוד בקשיים ולהאמין בדרך. כשזה לא קורה גם צבא חזק ככל שיהיה וגם חברה חזקה ככל שתהיה נשחקים מבפנים. החוסן הלאומי שלנו נשען על חוזה לא כתוב בין המדינה לאזרחים שלה שבעת איום כולם מתייצבים, כל אחד לפי יכולתו. הפער המתמשך בין קבוצות שונות בחברה שלנו יוצר תחושת ניכור, מחליש את האמון במערכת ומכרסם באחדות שלנו שהיא תנאי הכרחי לדעתנו לעמידה באתגרים הביטחוניים שעומדים בפנינו ועוד כפי הנראה יעמדו שנים רבות. הדיון בגיוס של בני הישיבות הוא לא נגד אף אחד, הוא דיון בעד צה"ל ובעד הזכות של כולנו לשרת את המדינה הזו שכל כך חשובה לנו, לשמור עליה, הוא בעד החברה הישראלית, הוא בעד החיזוק של החיבור בין כל חלקי העם, בעד הבית היחיד והחשוב שלנו. אנחנו נמצאים פה יומיים אחרי טבח מזעזע ביהודים באשר הם יהודים, אין לנו בית אחר, אנחנו חייבים למצוא דרך להרחיב את מעגלי השירות והתרומה גם אם המסלולים שונים תוך שמירה וכבוד לדנ"א של כל אחד מחלקי החברה הישראלית ומתוך הבנה שזאת אחריות משותפת וזה גורל משותף. וכמו שאמר רועי, הבן הגיבור שלי, שלא חשב פעמיים, וכשנכנס לקיבוץ בארי הוא ידע שהסיכוי שהוא ייצא ממנו חי שואף לאפס, כמו שהוא תדרך את החיילים שלו: זה הבית של כולנו. אני פונה אליכם שוב למלא את חובתכם כנבחרי הציבור שלנו ולחוקק חוק גיוס שוויוני שמאחד את כל חלקי החברה הישראלית למען עתיד ילדינו פה. תודה.

אני אמא של רב סרן במילואים רועי נגרי, מפקד צוות ביחידת הלוט"ר, הוא נפל בקרב על בארי בגיל 28. הוא הקפיץ את עצמו ב-8:00 בבוקר כשכולנו עוד היינו המומים מול המסכים, הבין מה קורה, הקפיץ את עצמו ואת הצוות שלו, לא הוקפץ. רועי גדל בבית חילוני ולמרות זאת דקה לפני שהוא יצא מהבית, כשהוא כבר היה עם המדים ועם התיק, הוא חזר לקחת את זה, מה שקיבלנו אחר כך בתוך הקופסאות הכחולות למי שמכיר, ספר תהלים הזה הלך איתו. רגע לפני שהם נכנסו לבארי, כל הצוותים, או כמו שהם הגדירו, נפתחו שערי הגיהינום. רועי אסף את הצוותים, הוא הוביל שלושה צוותים פנימה, ואמר להם ככה, אני מצטטת את מה שהבן שלי אמר: אנחנו לא מישירים מבט אל הגופות, אנחנו כאן להציל אזרחים, להילחם על עמנו, להילחם על הבית שלנו. על הבית שלנו. רועי אמר את הבית שלנו מתוך אמונה שלמה שבארי כשם קוד הוא הבית כמו רעננה שהוא גדל בה, כמו תל אביב שהוא גר בה וכמו ירושלים שהיא בלב של כולנו, זה הבית ונלחמים עליו עכשיו. בשנתיים האחרונות שמענו, ובטח הוועדה הזאת שמעה רבות על עומס השירות, שחיקת הכוחות, חוסר בכוח אדם, אבל אני בחרתי לפנות אליכם ממקום עמוק יותר שבעיניי הוא הכי משמעותי, החוסן הצבאי, החוסן האזרחי והחוסן הלאומי, חוסנה של החברה הישראלית. הסיבה שאותם מילואימניקים שפגשתי, ופגשתי מאות בשנתיים האחרונות, הם לא התלוננו אף פעם על קשיי הלחימה, הם לא התלוננו על התנאים, הם לא התלוננו שהם עוזבים את הבית, הם לא התלוננו על העבודה, הם בעיקר בעיקר הרגישו תסכול על התחושה של הנשיאה בנטל כמעט לבד, זאת שפוגעת במוטיבציה, זאת שפוגעת בלכידות. בעיניי חוסן צבאי, אזרחי ולאומי מתחיל קודם כל בתחושת הצדק. כשחייל או אזרח במדינת ישראל מרגיש שהוא חלק מחברה שבה כולם תורמים כפי יכולתם הוא מוכן לתת יותר, להחזיק מעמד יותר, לעמוד בקשיים ולהאמין בדרך. כשזה לא קורה גם צבא חזק ככל שיהיה וגם חברה חזקה ככל שתהיה נשחקים מבפנים. החוסן הלאומי שלנו נשען על חוזה לא כתוב בין המדינה לאזרחים שלה שבעת איום כולם מתייצבים, כל אחד לפי יכולתו. הפער המתמשך בין קבוצות שונות בחברה שלנו יוצר תחושת ניכור, מחליש את האמון במערכת ומכרסם באחדות שלנו שהיא תנאי הכרחי לדעתנו לעמידה באתגרים הביטחוניים שעומדים בפנינו ועוד כפי הנראה יעמדו שנים רבות. הדיון בגיוס של בני הישיבות הוא לא נגד אף אחד, הוא דיון בעד צה"ל ובעד הזכות של כולנו לשרת את המדינה הזו שכל כך חשובה לנו, לשמור עליה, הוא בעד החברה הישראלית, הוא בעד החיזוק של החיבור בין כל חלקי העם, בעד הבית היחיד והחשוב שלנו. אנחנו נמצאים פה יומיים אחרי טבח מזעזע ביהודים באשר הם יהודים, אין לנו בית אחר, אנחנו חייבים למצוא דרך להרחיב את מעגלי השירות והתרומה גם אם המסלולים שונים תוך שמירה וכבוד לדנ"א של כל אחד מחלקי החברה הישראלית ומתוך הבנה שזאת אחריות משותפת וזה גורל משותף. וכמו שאמר רועי, הבן הגיבור שלי, שלא חשב פעמיים, וכשנכנס לקיבוץ בארי הוא ידע שהסיכוי שהוא ייצא ממנו חי שואף לאפס, כמו שהוא תדרך את החיילים שלו: זה הבית של כולנו. אני פונה אליכם שוב למלא את חובתכם כנבחרי הציבור שלנו ולחוקק חוק גיוס שוויוני שמאחד את כל חלקי החברה הישראלית למען עתיד ילדינו פה. תודה.